אנטי ליריקה

ציור בישראל מחמש השנים האחרונות

בתאריך 10 לאוקטובר 1981 נפתחה בירושלים סדרת פעולות שנשאו את השם “אולם” (במשמעות של “חדר” ושל “אלטרנטיבה”) שהורכבה מעשר תערוכות שהתחלפו מדי חודש. זאת, מתוך כוונה ליצור מרכז לפעילות מוזיאלית- זוטא, מודל או סקיצה לתערוכות מבוקשות אשר חסרונן הורגש על ידי אנשי אמנות בישראל של התקופה. הפעילות התרכזה בתצוגות של הפעילות מאותן שנים, ובעיקרה פעילות צעירה שלא הגיעה לתחומי המוזיאונים.
הפרויקט היה פרויקט משותף לבית האמנים ולמערכת “פרוזה”, אשר סיפקה את הקטלוגים לתערוכות.

אנטי-ליריקה

(1) הטראומה הלירית של אמנות ישראל, מאז “אופקים חדשים” ועד בכלל, הפכה למחסום.
(2) הטראומה הלירית החלה אולי בחוויה אותנטית, ששורשה באסכולה היהודית של פאריס ושיאה בישראל בשנות החמישים והשישים, אך היא הפכה לא אחת למנייריזם רכרוכי של קלישאה וקלישות אמנותית.
(3) הטראומה הלירית חדרה למושגיות ולפוסט מושגיות הישראלית והפכה לחוק גלריות ומוזיאונים. היא הותירה מחוץ לישראל את ההפשטה הגיאומטרית או כל גילוי אחר של אנטי ליריות אמיתית.
(4) עתה הוא הזמן לפרוץ את מחסום הליריות.
(5) המפנה: האמנים המציגים ב”אנטי ליריקה” נולדו באמצע שנות החמישים. זהו דור ישראלי חדש אשר “לא ידע את זריצקי”: אלה הם אמנים שלא גדלו על ברכי ההפשטה הלירית ומשוחררים ממוסרותיה.
(6) אלה הם אמנים המסוגלים להניח צבע ולהניח לצבע. להבדיל מהליריקנים הישראלים המתייסרים עם צבע סורטים ונאבקים בצבע, מתחבקים וכואבים ומתפלשים בצבע – אמנינו הצעירים שמים צבע ונהנים.
(7) תריסר אמני “אנטי-ליריקה” אינם מהווים קבוצה וריכוזם יחדיו בא אך ורק להצביע על רגישות אסתטית אחרת.
(8) מהי רגישות זו? אקספרסיביות חדשה שאיננה אקספרסיוניסטית. לא מטאפיזיקה גרמנית, לא היחשפות דרמטית ספונטאנית, לא “סער ופרץ”. זהו הלא.
(9) וההן מהו? אנרגיזם, ברוטאליים, ויטאליזם. רגישות חדשה “בלתי רגישה” המבקשת ניגודי צבע, צבע, צבע וצבע. צבע גס, צבע בוטה. חושני, גופני, אירוטי.
(10) הפאראדוקסים האנטי-ליריים:
(*) ציור רע שהוא ציור טוב.
(*) פרימיטיביזם ללא רומנטיקה.
(*) מכחול סוער ללא סערת האמן.
(*) בתוך האמנות אך מעל לכל תולדותיה:
מעל לפיגורטיבי ולמופשט, מעל לארט-ברוט, לציור-פעולה, לאקספרסיוניזם, לפוגיזם וכו’.
(11) תריסר האמנים הצעירים המציגים ב”אולם” 1 פועלים על “גל חדש” שאינו מוגבל לגבולות ישראל. עם זאת, מתוך דינאמיקה עצמית, הקשורה גם לתגובות לאמנות-ישראל מעשר השנים האחרונות וגם על גלי מוריהם הקולוריסטיים, עלו הם על נתיב האנטי-ליריקה. אין הם מתחשבנים ואין להם עניין בפרובוקציות נגד אמנים, אמנות או עולם-אמנות. אמנותם סובייקטיבית. משותפת להם, למרות הכל, הרגישות האנרגטית-ברוטאלית-ויטאלית. משותף לרובם הנטייה לדימוי המיני; משותפת לכולם המשיכה לדקורטיביות מעושה שהיא ערך ציורי דיוניסי.
(12) לכן, התעלם מהמילים, רחק מהמושגים. חווית “אולם 1" היא של צבע, צורה וסגנון.