אחותי: אמניות מזרחיות בישראל

התערוכה ביוזמת אנטיאה – מקום לאמנות נשים בקול האשה

בשנים האחרונות מסתמנת התעוררות של אמניות מזרחיות בתחומי המוסיקה, הקולנוע והספרות. בתחומי אמנות אלו אנו עדים לנשים היוצרות כאמניות מזרחיות, תוך שהן משתמשות בחומרים המבוססים על החוויות והנרטיבים של חייהן, מתמודדות עם סוגיות חברתיות דוחקות, ולעתים קרובות – במיוחד בתחום המוסיקה – פונות לשפה האמנותית ולצורות האופייניות לרקע שלהן בעולם הערבי.
באמנות החזותית דומה שהתנאים להבעה עצמית עבור אמניות מזרחיות מורכבים יותר…עולה השאלה, מה הן הנסיבות המתקיימות באמנות החזותית השעשויות להסביר את הקשיים ואת המחסומים הניצבים בפני אמניות מזרחיות. אחד המכשולים העיקריים עמם נאלצים אמנים ואמניות חזותיים בישראל להתמודד הוא הטענה המודרניסטית המתמדת כי האמנות הינה טהורה, ועליה להיות חפה מפוליטיקה, מפסיכולוגיה ומהתייחסויות אחרות לחוויות האישיות. שרידי מודרניזם עיקשים אלו מוסיפים לרדוף יוצרות מזרחיות העוסקות באמנות חזותית, וזאת חרף עליית הביקורת הפוסט-מודרנית, החושפת את ה”א-פוליטי” ואת ה”אוניברסאלי” לכאורה כגישות התומכות, למעשה בהשקפת העולם של תרבות מסוימת – דהיינו התרבות המערבית. . . ריטה מנדס פלור, מתוך הקטלוגבחברה הישראלית שולטת השאיפה לטשטש את ההבדלים שבין הקבוצות האתניות השונות, וליצור דמות של ישראלי חדש, “נאור”. הזהות הישראלית החדשה קיבלה את השראתה מאירופה. יוצאי ארצות ערב נדרשו לטשטש את תרבותם, ולפיכך גם את זהותם ולנהוג על פי קודים תרבותיים יורוצנטריים.
במקביל הוכלו כל אותם יוצאי ארצות ערב תחת הכותרת “מזרחיים” והוגדרו תוך יומרה לדעת עליהם יותר משהם יודעים על עצמם. כך למשל צורות ביטוי עממיות כגון אריגה, כיור, רקמה ועוד נתפסו כתרבות נמוכה, כמלאכת יד, בעוד שצורות ביטוי אליטיסטיות כגון ציור ופיסול נתפשו כתרבות גבוהה, כאמנות.
התערוכה “אחותי – אמניות מזרחיות בישראל” עוסקת בעצם הגדרתה בזהות אישית בעלת היבטים פוליטיים – חברתיים, ומנסה לספר על המזרחיות מתוך עצמה, מתוך החוויות האישיות – תרבותיות של כל אחת מהאמניות, לא כהצגה של מישהו אחר אלא כייצוג עצמי.
שולה קשת, מתוך הקטלוג.
מזרחיות מתוך עצמה – שולה קשתבחברה הישראלית שולטת השאיפה לטשטש את ההבדלים התרבותיים שבין הקבוצותהאתניות השונות, וליצור דמות של ישראלי חדש, “נאור”. הזהות הארצישראלית ה”חדשה”קיבלה את מקור השראתה מאירופה . יוצאי ארצות ערב נדרשו לטשטש את תרבותם, ולפיכך גם את
זהותם ולנהוג תחת קודים תרבותיים יורוצנטריים.

במקביל, הוכללו כל אותם יוצאי ארצות ערב תחת הכותרת “מזרחים” והוגדרו

תוך יומרה לדעת עליהם יותר מאשר הם יודעים על עצמם. המזרחי נתפס כנחשל,

פרימיטיבי, פראי, אקזוטי, אחר. תרבותו נחשבת לנמוכה. כך למשל צורות ביטוי עממיות כמו:

אריגה, כיור, רקמה ועוד נתפסו כתרבות נמוכה, כמלאכת יד, בעוד שצורות ביטוי אליטיסטיות

כמו ציור ופיסול נתפסו כתרבות גבוהה, כאמנות.

תפיסה זו הושרשה בקרב המזרחים שחשו בושה וחוסר נוחות במוצאם ובתרבותם.

תחושת הבושה הפכה עם הזמן לתחושת מחאה שהתפתחה להבנת הצורך של הגדרת זהות מזרחית מחדש

על ידי המזרחים עצמם.

התערוכה “אחותי –אמניות מזרחיות בישראל” עוסקת בעצם הגדרתה בזהות אישית בעלת היבטים

פוליטיים – חברתיים , ומנסה לספר על המזרחיות מתוך עצמה , מתוך החוויות האישיות –

תרבותיות של כל אחת מהאמניות , לא כהצגה של מישהו אחר אלא כייצוג עצמי.

שולה קשת

לובשת צורה ופושטת צורה – קטעים מתוך רב שיח בין אמניות המשתתפות בתערוכהמהקטלוג ל”אחותי – אמניות מזרחיות בישראל” – אוצרות שולה קשת וריטה מנדס-פלור.
האמניות: סיגל אשד, רחל דהרי-עמר, אורנה זקן, תקווה לוי, אהובה מועלם, שולי נחשון, נעמי סימן-טוב, זמירה פורן ציון, שולה קשת, חן שיש, דפנה שלום, פרווין שמואלי-בוכניק, רינה שמואליאן, מאירה שמש, אספרנס שנהב.לובשת צורה ופושטת צורה
קטעים מתוך רב שיח בין אמניות המשתתפות בתערוכהשולה קשת וסיגל אשד
שולי: התערוכה הזאת נותנת לי להבין משהו לגבי עצמי שלא הייתי מודעת לו לפני כן. אני משתתפת בתערוכה שיש בה עוד אמניות שמכנות עצמן מזרחיות, ושואלת את עצמי אם אני רוצה להקרא מזרחית- אמנית מזרחית. אני חושבת שלפני השאלה הזאת אני צריכה לברר לעצמי את העניין של אני-מרוקאית. התערוכה נותנת לי להבחין בשולי שעשתה את הדברים בלי להבין אותם. בשנת 83′ הופעתי במיצג שבו התלבשתי מול קהל בבגדים של סבתא שלי תוך כדי שאני מספרת לקהל שגדלתי בבית של הורים שלא נראו מרוקאים, לעומת הבית של סבתא שהיה מאוד שונה ומובחן במובן הזה. אמרתי שאני ילידת מרוקו והיתה קריאת הפתעה בקהל. כל החיים אני שומעת את קריאת ההפתעה הזאת. המיצג היה הזדמנות בשבילי לבקש סליחה מסבתא שלי, שהתלבשה בשמלה מסורתית, מטפחת על הראש, דיברה רק ערבית, גידלה בבית ירקות ובעלי חיים כמו שעשתה במרוקו. כשסבתא באה לבקר אותי בבית הספר רציתי שתלך. התביישתי במראה של סבתא שלי. מאז אותו יום שהתלבשתי כמו סבתא שלי אני מתעסקת בדימויים מהבית שלה ובדמות האשה בכלל כפי שחוויתי אותה בתרבות המרוקאית שבתוכה גדלתי. האשה המרוקאית מאוד חזקה ודומיננטית אבל זה מתחת לפני השטח. על פני השטח הגבר מאוד דומיננטי. נתנו לו תחושה שהוא האדם הכי חשוב בבית. אבל מי שהיתה הכי חשובה בבית זאת האשה.
אני בת לתרבות מרוקאית שנחשפה לסבתא מרוקאית ולאמא שלא שונה מהסבתא פרט לזה שהתאימה את עצמה לתרבות הישראלית. עולם האשה מעניין אותי והתרבות שלי המרוקאית מעניינת אותי ואני מביאה את זה לעבודות שלי. אמא שלי, ככל שהיא מתבגרת, הולכת ודומה יותר ויותר לסבתא שלי בעיני. אני נותנת חיבוק מאוד גדול לאמא שלי וכך אני מרגישה שאני מחבקת את הסבתא הנכלמת שלי. את המבטא המרוקאי, את השירה שלה, את הקוסקוס, וכך אני מחבקת את עצמי. כי זאת אני.

דפנה: בתהליך ההתבגרות במדינת ישראל התבייתה בתוכי “אני מדומה” שעיצבה את תפיסת עולמי. היא אשר גרמה לי לעצב דעות, טעם ותפיסת עולם שבחלו בטעמם של הורי, בדעותיהם ובעולמם הרוחני. אותה “אני מדומה” גרמה לי להרתם לתהליך הרחב של מחיקת המזרחיות בארץ והפרחת המערביות. דעותי, מחשבותי וטעמי עוצבו על ידי אותה “מדינת ישראל”. מערכת החינוך בתוכה לא איפשרה סינתזה שיוויונית בין התרבות המזרחית לתרבות המערבית. תרבות המזרח לא נלמדה, לא נחשפה ובתוך המרחב הציבורי האוכל המזרחי היה הביטוי היחיד למזרחיות. לא היסטוריה, לא עומק. אימצתי לתוכי את אותה הראייה או למעשה את אותו העיוורון כלפי המזרחיות ושיטחתי את דמות אימי. הבטתי בה כפי שהביטה בה החברה. כיסיתי אותה.
הגעתי לניו יורק מתוך חיפוש. נשארתי בין היתר מתוך תחושת הישרדות בסיסית, אינסטינקטיבית, שכאן אני אוכל לגדול. סביר להניח שגם בארץ יכולתי אבל בניו יורק הרגשתי שאני אהיה לא מסומנת בסימן עדתי או בסימן של מעמד כלכלי. היום אני יותר נינוחה עם הסימונים העדתיים והכלכליים שקשורים למקומות מהם אני באה. לפני כן העדפתי להיות פשוט- דפנה. בריחה? אפשר לקרוא לזה בריחה אבל מהר מאוד הבנתי שאי אפשר לברוח. ובניו יורק התקרבתי יותר למי שאני: אשה, מזרחית, ממעמד הפועלים.

שולה: אני גרה ליד התחנה המרכזית החדשה בתל אביב. השכונה הזאת היתה מקום נפלא ושקט, עד שפתחו את התחנה המרכזית החדשה לפני שבע שנים. אנחנו עדיין בתביעות פיצויים, ואף גורם- העירייה, הממשלה, היזם של התחנה, לא לוקח אחריות ומספק פתרון פינוי לתושבים. משאירים את האנשים שימותו שם לאט לאט מהרעל של הגאזים ומהרעש הנורא והאיום, הבלתי פוסק. אלה אנשים שזה הבית שלהם, הם לא ביקשו דבר, לקחו להם את הבית ואת החיים ויכלו לעשות את זה כי זו אוכלוסיה חלשה בלי כוח כלכלי, וכולם עוצמים את העיניים וסותמים את האוזניים, לא מדברים על זה כאילו זה לא קיים. אין ערך לחיי אדם, הקפיטל הוא הדבר העיקרי פה. אין גבול לניצול של האוכלוסיות החלשות: ערבים, מזרחים, נשים, אתיופים, עובדים זרים.
היחס במדינה שלנו אל המרחב שאנחנו חיים בתוכו הוא יחס של ניכור וזילזול, שמוטמע בו פחד מהסביבה הערבית-מוסלמית. אבל למעשה זהו המרחב הטבעי שלנו, המקור שלנו. התכחשות ובושה לתרבות המזרחית היא התכחשות ובושה לזהות שלנו.
לאחת העבודות בתערוכה הזאת בחרתי לקחת קודם כל את עצמי. אני יוצאת למסע עם צילום דיוקן שלי בתוך ספר על אמנות איסלאמית, כשהפנים שלי כל פעם משתנות ומספרות סיפור אחר.
אהובה: את לובשת צורה ופושטת צורה. זה יפה בעיני, ונשמע מאוד ביקורתי. את בעצם אומרת שהמזרחים הרבה פעמים מנסים להסתיר את הזהות שלהם.
שולה: בעבודות שלי אני עוסקת בזהות ובריבוי הפנים. מזרחיות היא מושג שהומצא על ידי הממסד האשכנזי וניסה להגדיר אותנו. המערב רואה את המזרחיות כמשהו מאוד חד מימדי וחד גוני. במשך שנים האמנו, אמונה שהשתרשה בנו, שאנחנו פשוטים, שטוחים וללא עומק. אני עוסקת בתהליך של חיפוש הזהות ובנסיון להגדיר אותה מחדש. למצוא ולהמציא אותה מחדש כתהליך יצירתי, אקטיבי ועצמאי, כשבסופו של דבר יש שלילה של ההנחות הקודמות. מדובר ביותר מתגובת- נגד. יהיו שיגידו שלצאת עם תערוכה של אמניות מזרחיות זה סוגר, זה מכניס לגטו, אבל המשמעות היא הפוכה. המזרחיות היא משהו מאוד רחב, עשיר, רב פנים, לובש ופושט צורה. וגם הנשיות.
אהובה: את מציגה אופציה מאוד מהודרת לצאת לטיול. בילדותי קינאתי תמיד בכל הילדים שחזרו מחופשות בחו”ל. הייתי רק פעם אחת בחו”ל. גם אם יהיה לי כסף פנוי, נסיעה לחו”ל היא לא אופציה שבאה בחשבון עבורי, זה חלום.
סיגל: מעניין שדרך האמנות את עושה מסע למקום כמו פרס, שאת לא יכולה לנסוע אליו.
רחל: השאלה אם את בכלל רוצה לנסוע לשם.
שולה: מאוד!
אורנה: גם אני, זה חלום גדול שלי.

פרווין: אמא שלי רינה, שמציגה בתערוכה, הגיעה מפרס בגיל ארבעים. בפרס היא עסקה באריגת בדים. לצייר התחילה כשהגיעה לארץ; הציורים שלה הם למעשה החייאה של הזכרונות שלה מפרס. יש לה כמות אדירה של ציורים וכולם מבטאים זכרונות וגעגועים למקום שממנו היא באה ואליו היא לא יכולה לחזור. ציור אחד, למשל, מתייחס למנהג שהיה, כשרצו למכור בשר בקר- היו מטיילים עם הפרה ומוכרים את החלקים שלה מראש, לפני השחיטה, שיהיו טריים. ציור אחר מתאר חוייה שהיתה לה לפני לידת אחי הבכור; כשההורים שלי יצאו לזיארט, היא נכנסה לנחל ובמים היא ראתה דג זהב. מישהו שאמר לה שהמשמעות היא שיוולד לה בן בכור. זה היה מין חזיון, שמאוד ריגש את אמא שלי.
בילדות שלי היתה לנו חצר מלאה תרנגולים. זה זיכרון מאוד חזק לגבי כי מהם למדתי על מיניות. כשלמדתי בבצלאל ציירתי פעם על בד ענק קרב תרנגולים עם הרבה צבע ונוצות עפות באוויר. הביקורת קטלה אותי. היה לי קשה. כשלמדתי בבצלאל הרגשתי די אאוטסיידרית, שידרו לי כל הזמן “את יכולה יותר”. אני חושבת שאם הייתי ערביה כן היו מתייחסים לזהות התרבותית הערבית שלי, אבל לגבי היתה התעלמות מהזהות שלי כיהודית מזרחית.

אורנה: בחברה הישראלית מזהים את המזרחי כמזרחי, אבל “מה פתאום, כולם אותו דבר”, אבל זה לא נכון, בעיניים שלהם יש הבדל מי מזרחי ומי לא. אני לא רוצה לעשות הכללות, אבל שמעתי הערות מאנשים שהדהימו אותי. פעם מישהו הסתכל עלי ושאל- מאיזה מוצא את? כאילו הוא לא הבין איך בנאדם יכול להיות גם אינטיליגנטי וגם מזרחי. אני צריכה להתאים לאיזשהי משבצת. וזה לא היה ממישהו שאני מזלזלת בו.
אני משתתפת בתערוכה לא ממקום של אפליה שלי כאמנית מזרחית. גדלתי בבת ים, בשכונת עמידר, שכונה שבה הרוב כמובן יוצאי ארצות ערב, ולא כל כך הייתי מודעת לעניין של המזרחיות. התחלתי ללמוד במדרשה בגיל 26, ותוך כדי העיסוק באמנות חיפשתי את החומרים שלי וככה הגעתי לילדות. אני יודעת שמה שליווה אותי היה מטען אחר לגמרי, חום אנושי, טעמים, ריחות, רגשות מאוד עזים, מנהגים של אבל, ארוסין, חתונה. הרגשתי שאני רוצה לעשות אמנות אחרת ממה שאני רואה, וכמובן שהמדרשה היתה המעוז של האמנות המושגית. התחשק לי נורא לעשות משהו אחר והייתי במשבר מאוד קשה. לא קמתי והלכתי, החלטתי שאני עוברת דרך זה ועושה את מה שבא לי בכיף, בלי לחשוב מה יגידו. כל השנים רק ציירתי ובאותה תקופה הרגשתי שאני לא מוצאת את עצמי בציור. התחשק לי נורא לעבוד בחומר אחר, ובחרתי לעבוד בלייקרה. מתחתי אותה, חוררתי אותה במחט חמה, בסיגריות. כשגמרתי את העבודות, הבנתי שהמשכתי איזו מסורת של ריקמה, של אפליקציה, בדרך אחרת. מה שראיתי בילדות שלי עבר איזו טרנספורמציה ונהיה משהו אחר לגמרי. מבחינתי זו תגלית. אני יודעת שהלכתי עם כיוון מאוד לא ברור, כאילו עבדתי בחושך בלי לדעת אפילו מה אני עושה ואז פקחתי את העיניים, הדלקתי אור וראיתי שהרבה דברים שלא הייתי בכלל מודעת להם, עלו.

רחל: מאז שהייתי ילדה רציתי לצייר. אחרי התיכון רציתי להתפתח בכיוון האמנות, אבל היה מדובר בהרבה כסף ולא היתה לי אפשרות כלכלית, אז הלכתי ללמוד בבית ספר לאחיות. נולדו ילדים והציור נדחק, וכשהילדים גדלו נתתי לעצמי אפשרות. הלכתי בצורה מסודרת למכללה בבאר שבע ושם נחשפתי לאמנות המערבית. אחד התלמידים צייר בנאיביות את הבית, החמור, רבקה ויצחק, סיפורי התנ”ך. הביקורת עליו היתה קטלנית. קיבלתי ולא קיבלתי את הביקורת, הייתי בקונפליקט, על הגדר, עד שהתחברתי למה שיש לי. לנטע בתי יש משקל גדול מאוד בפתיחות ובמתן הלגיטימציה למזרחיות. הייתי במצב של הדחקה והבת שלי, שהיו לה יותר כלים, באה ושחררה אותי. היו לי הרבה ויכוחים עם נטע, שהיא בין המקימים של הקשת הדמוקרטית המזרחית, פמיניסטית, מאוד חברתית ופוליטית. מתוך חקירה אותי, את האחיות ואת אמא שלי, היא חיטטה וקילפה וזה איפשר לי להיות קשובה למה שקורה סביבי. זו שאלה של מודעות. אני שמעתי מאמי על האפליה הכואבת, העצומה, המובהקת עד היום. אני לא ביטלתי את הח’ והע’, יש משהו שאת מחליטה, זה לא, עד כאן. עד היום אני שואלת את נטע- למה את מתעסקת בגיל כל כך צעיר בפוליטיקה? זה להקדיש, לתת. והיא עונה לי- אמא, אם היו לך הכלים והכוח לראות מה שאני רואה, היית מונעת ממני את ההתמודדות הזאת.

אספרנס: אני מזרחית. לא ייחסתי לזה חשיבות כל השנים, אבל הילדים שלי עסוקים בזה היום. את הבן הגדול רצתה היועצת לשלוח לבית ספר מקצועי. אני התנגדתי, אמרתי בשום אופן. אז התערב המנהל ואמר שאני צודקת. עם הבן השני היא שוב הכריחה אותי, ולא יכולתי לעשות שום דבר. עד לראש העיר הגעתי.
לציור הגעתי בתקופה קשה בחיי. עליתי מעיראק בגיל 16. התחתנתי, הייתי עקרת בית וקוסמטיקאית. כשבעלי נפטר הייתי אבודה, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. תמיד כשהייתי רואה תמונה, הייתי נעמדת ומסתכלת ולא ידעתי שיש בי משהו להוציא. הלכתי למועדון ושם הכריחו אותי לצייר. המורה אמרה לי- תציירי. אמרתי לה שבחיים לא ציירתי, מה אני אצייר. היא אמרה לי שזה לא חשוב, תקשקשי משהו. אני הייתי מאוד עצובה, והסכמתי. אז היא נתנה לי כמו לילד קטן דף וצבעי גואש, והתחלתי לצייר. מאז הציור הפך להיות חלק חשוב מהחיים שלי.

אהובה: אני חושבת שבאבא שלי היה משהו מאוד לא מציית. במשפחה שלי הם לא כל כך מצביעים. אני זוכרת, כשהיתה ההחלטה שהציונות היא גזענות, אני הייתי בת עשר, וכשהמורה אמרה את זה אני אמרתי בלבי- אבל הם צודקים. אני הבנתי מה זו גזענות, ואיך ילדה בת עשר חושבת דברים כאלה? במובן מסויים אני חושבת שקיבלתי את זה קצת מהבית.
התחלתי עם אמנות מחשב לפני כחמש שנים. זה ענה על הצרכים שלי: ראשית, זה הוריד ממני את הרצון לפנות לכל מיני בעלי גלריות; כשרציתי להציג עבודה חדשה הוספתי אותה מיד לאתר שלי. יש כמובן יתרונות נוספים. אין לי מושג כמה אנשים רואים את העבודות שלי. מצד אחד אני מרגישה אנונימית לחלוטין, יש לי חופש מוחלט מצד שני.
אני בנאדם פוליטי. הדבר הפוליטי האחרון שעשיתי היה ללכת להפגין למען שחרור מרדכי וענונו. אני חושבת שאין זכות קיום לאמנות שאינה חתרנית במובן הפוליטי; לא שאם מישהו יראה את העבודות שלי הוא יגיד “ואוו, איזו חתרנות”, אבל ברמה האישית המוטיבציה היא כזאת.

סיגל: אני למדתי קולנוע וזאת התערוכה הראשונה שאני משתתפת בה, ואני מאוד שמחה. כשלמדתי הייתי מאוד שאפתנית ואם מישהו היה אומר לי שבמשך עשר שנים לא אעשה סרטים, הייתי מתמוטטת. זה שכל כך הרבה שנים לא יצרתי, אני חושבת שזה מאוד קשור.
היצירה מתקשרת לשאלה מאיזה מקום אני יכולה לדבר, איפה אני מול המערכת של הידע. למרות שאני דעתנית, כל הסיפור של לקחת ספר ליד היה לי כל כך טעון במשך שנים. מי אני מול הידע, מול הספר. לפעמים כשאני כותבת אני מרגישה שאני שטה בין איי הבורות שלי, אין לי קנון, אף אחד לא יגיד לי מה לראות. עדיין כל פעם כשאני צריכה לכתוב משהו אני ממש נאבקת. אני כל כך כועסת, כל כך מרגישה שאני בחוץ. הידיעה שזה משחק ויש בעלי כח- ובאמנות זה בא לידי ביטוי כמו בכל מקום אחר. כל השאלה של המעמד מטרידה אותי, מתי משהו שהוא חלש הופך להיות אטרקטיבי. אני חושבת שזה קשור לתערוכה וזה משמח אותי שבפעם הראשונה שאני חוזרת להציג זה בקונטקסט הזה.
כל הזיכרון שלי מהילדות ומלגדול בארץ מאוד מתחבר למה שאהובה מדברת. אפילו שזה לא נוסח אצלי אז בצורה פוליטית של “הציונות היא גזענות”, אני חושבת שהרגשתי את הדברים האלה מגיל מאוד צעיר. מה שהציל אותי היה באופן פרדוקסלי הקריירה הצבאית של אבא שלי. מצאתי את עצמי בארצות הברית בכיתות א’-ב’. חייתי פתאום בחברה מאוד רב תרבותית וזה היה בשבילי כמו אויר. ברגע שחזרנו לארץ זה היה אסון. לחזור עוד פעם למשהו מאוד צר, כוחני, היררכי, מלך ומלכת הכיתה שכמובן היו בהירים יותר, משהו מאוד דכאני. רצח רבין היה בשבילי נקודת ציון. הדעות הפוליטיות שלי הולכות הרבה יותר רחוק מרבין, אבל כשהוא נרצח הבנתי שכל הנרטיב של הציונות החילונית השמחה בחלקה, הטופחת לעצמה על השכם, לא אומר לי כלום. רבין כמיתוס לא מדבר אלי. כשמדברים על הניכור הזה אני יודעת על מה מדברים. ואני גדלתי ברמת אביב. עד גיל מאוד מבוגר לא ידעתי מי הנשיא וראש הממשלה, זה היה מהתנכרות למערך של המדינה ומה שהיא מייצגת. אותי מעסיקה גם הזהות היהודית, אני מרגישה שאנחנו לא מדברים על זה באמת. אני מנסה לדבר על חוסר השייכות שלי.
מצד שני חוסר השייכות הזה הוא מתנה, הוא מאפשר לי לראות דברים שלא עובדים בישראליות, דברים שאחרים מחליקים עליהם יותר. זה חלק מהזהות הפוליטית, התרבותית והחברתית שלי. ומבחינה אמנותית אני שואבת השראה עצומה מהחיפוש אחר שפה אלטרנטיבית ומהידיעה שהיא קיימת.

זמירה: כמו שפוקו אמר שלא צריך להגדיר את השיגעון כאינותה של התבונה, כחוסר תבונה, אלא יש לו היסטוריה משל עצמו, כך אמנות הנאבקת בהיותה כביכול אמנות שוליים, יש לה תרבות והיסטוריה משלה שאינה קשורה בהכרח בתולדות ובמהות של התרבות השלטת. האמירה שלי היא לא לדבר על מה שאני לא, אלא על מה שאני. מצד אחד אני עובדת עם טקסטים פילוסופיים הרמנוייטיים ואני חושבת אותם בעבודות שלי. מצד שני אני באה עם חומרים של טקסטים שהם געגועים למה שכבר לא יכול להיות. אני אשה מערבית ומזרחית בו זמנית. אני גם אשה מזרחית אבל אני לא רק אשה מזרחית. המזרחיות שלי באה מזה שהייתי ילדה מזרחית. עד גיל 6 דיברתי עיראקית, הלכתי עם פיג’מה חגיגית יפה מלאת פרחים, היתה לנו אוירה בשכונה באור יהודה עם שמחה. תמיד היתה הרגשה גם כשלא היה, שיש. זאת היתה אמא שלי. גם כשאמא שלי עבדה בשתי משמרות, גם בנקיון וגם בלמכור פירות וירקות, לא היתה הרגשה של עוני, היה עושר תרבותי. היתה תקופה שלא הסכמתי שאמא תדבר ערבית ברחוב ולא שמעתי אום כולת’ום, אבל חזרתי לזה, אני שומעת אום כולת’ום ובכל מקום שאני שומעת מישהו מדבר עיראקית אני מתחברת אליו.

חן: אמנית מזרחית היא אחת מהגדרות הזהות שלי. אני אמנית שמתעסקת בחומרים שבאים מהעולם המזרחי. יש לי את שני הצדדים, אני יכולה לעשות דברים מאוד מינימליסטיים ששייכים לעולם מערבי יותר אבל אני חושבת שהבסיס, החומרים הם מאוד מזרחיים, והם מקבלים איזה מפנה עם צורת העבודה. השתתפות בתערוכה כזאת היא לגבי נקיטת עמדה. היום אין לי בעיה להזדהות כאמנית מזרחית או כאשה מזרחית. זאת אני, אשה מזרחית גאה.
בחברה שאני גדלתי בה היה מאוד נוח, כולם היו מזרחים. כשהגעתי לבצלאל כבר באתי מאוד חזקה, עשיתי אמנות כבר כמה שנים עם הרבה תערוכות מאחורי, אף אחד לא עירער את מקומי שם, הרגשתי מאוד בטוחה. אם הייתי עושה את התואר הראשון בבצלאל היה נהיה לי בלגן.

מיגדר ומזרח – הנרייט דהאן כלבאוניברסליזם ופרטיקולריזם היא דיכוטומיה פוליטית מקובלת עוד מתקופת יוון הקלאסית במערב, שסייעה בחציית שתי הספירות: הפרטית והציבורית. חצייה זו הינה ערכית במהותה והיא העניקה לתחום הפומבי, לספירה הציבורית את המשמעות המועדפת העיקרית תוך שהיא דוחקת ומסתירה את הפרטית מאחוריה, או שמא מתחתיה? מהיותן של הנשים “בנות מלך” וכבודן פנימה לא רק ביהדות נידחק מקומן מפני המושלים בזירה הפומבית – הגברים.
עם זאת מחשבה שניה על הפרדה זו מראה כי לא יתכן תיפקוד של גברים בספירה ציבורית ללא התשתית, התמיכה, הבסיס שהעניקו לו הנשים בספירה הפרטית. הקרקע עליה צומחת ומשגשגת הספירה הציבורית ונתפשת כאוניברסלית היא הקרקע של התחום הפרטיקולרי, הפרטי. לא תיתכן צמיחתו של התחום הפומבי ללא סיועו הבלתי ניתן לויתור של הפרטי. אף על פי כן היחסים בין הספירות אינם סימטריים ומקבילים. אלה הם יחסים סימביוטיים שלא ניתן להפריד ביניהם. יחסים ממוזגים בהם השניים תלויים זה בזה לקיומם, אך בכל זאת האוניברסלי, הפומבי , הציבורי, הגברי, ניתפשים כבעלי ערך גבוה יותר וחשוב יותר מן הפרטי, הפרטיקולרי.
באורח דומה נוצרת הבחנה תרבותית נוספת, היא ההבחנה בין מזרח ומערב. גם כאן היחסים סימביוטים וא-סימטריים כאחד. המערב אינו יכול להגדיר עצמו ללא המזרח עם זאת האתנוצנטריות שלו ניגזרת מתפישת המזרח כשוליים בעלי ערך משני למרכז התרבותי האירופוצנטרי.
ברוח זו של אוניברסליזם פטריארכלי ואירופוצנטריסטי הותוו הערכים הלאומיים והאידיאולוגיים של בניין החברה הישראלית, בעודם דוחקים לשוליים הרחוקים את מי שאיננו חלק מן האומה הישראלית, חלק מהתרבות האירופוצנטריסטית – המזרחים וחלק מהתרבות הפטריארכלית – הנשים (מכל הסקטורים: מזרחיות, אשכנזיות, פלשתיניות, חרדיות ועוד). דחיקה זו הפכה פלחי אוכלוסיה משמעותיים לבלתי ניראים ולאילמים עד אשר התחוללה המהפכה הפמיניסטית.
המהפכה הפמיניסטית פתחה פתח של תיקווה לשיוויון בפני כל הנשים ששימעה של המהפכה הגיע אליהן. אך רק חלק קטן מהן רואה גם את ראשית התגשמותה של תיקווה זו. בישראל התכבדנו לאחרונה בחידוש משמעותי בתחום קידום הנשים. הגברת חוסניה ג’אבארה, פלשתינאית ישראלית מכפר טייבה עשתה את צעדיה הראשונים כחברת כנסת ערביה ראשונה מאז קום המדינה. הנשים הפלשתינאיות אזרחיות ישראל – הנשים המודחקות ביותר בחברה הישראלית הצליחו להחדיר נציגה מטעמן לבית המחוקקים הישראלי. כך חגגה הדמוקרטיה הישראלית ניצחון נוסף ןמשמעותי. לכאורה, כאשר הציבור הנחות ביותר במדינה מצליח להכניס נציגה מטעמו לכנסת מסמן הדבר סוף של תקופה. סוף של תקופה של העדר יצוג לכל הציבורים – גם החלש ביותר ועל פי ההגיון הזה גם את הפחות חלשים ממנו. מי שחיים בקרב החברה הישראלית יודעים היטב כי זהו אות וסימן דוקא לראשיתה של תקופה, ראשית של הבטחה לעתיד שיכול לטמון בחובו שינויים כבירים. אך בהווה, עצם היבחרותה של הגברת ג’בארה רק עכשיו לאחר עשרות שנים של הדרה והתעלמות מפלח אוכלוסיית הנשים הפלשתניניות, אינו אלא עדות לעבודה הרבה שעוד יש לעשות בנושא מעמד הנשים הפלשתינאיות בישראל.
דוקא על רקע זה בולט במיוחד העדר יצוגו של פלח אוכלוסיה משמעותי נוסף, שהוא לכאורה יותר חזק וממוקם טוב יותר בחברה מבחינה כלכלית חברתית ופוליטית, מאשר הפלשתיניות אזרחיות ישראל. הכוונה היא לאוכלוסיית הנשים המזרחיות. הפוליטיקה של 1999 הביאה למעמד של שרה אישה שמוצאה כורדי ולכאורה, גם כאן יש ציון דרך להרחבת היצוג בישראל – יצוגן של מזרחיות בממשלת ישראל. אך כל מי שחי/ה בישראל ומכיר/ה את סדר היום של השרה ומקשיב לרטוריקה היוצאת מפיה יודע/ת כי נשים מזרחיות אינן אחד הנושאים המעסיקים אותה, ולא במיקרה. עם זאת, אין זה הוגן לראות בפוליטיקאית, אשה אחת, מזרחית ככל שתהיה, כנושאת באחריות להדרתן של כל המזרחיות בכל הזמנים בישראל. העדרן נובע מגורמים עמוקים ומסובכים יותר מה”כאן ןעכשיו” בו פועלת שרה מזרחית אחת.
נשים מזרחיות, מהיותן ישראליות, חלק מציבור יהודי ומהיותן חלק מהציבור המזרחי, הן מוסתרות וניבלעות בקרבם. הן ניבלעות אפילו בקרב ציבור הנשים – כאשר קולן של אלה מצליח להשמע. יחודן של הנשים המזרחיות טרם זכה להכרה. הן טרם עיצבו לעצמן את המרחב הפוליטי והחברתי וסדר יומן העמוס עדיין משולל לגיטימציה. ניסיון חייהן המיוחד, שונה מזה של נשים, נשים פלשתיניות או גברים, גברים מזרחים. סיפור חייהן המיוחד של הנשים המזרחיות, העולות של שנות החמישים ובנותיהן והיום גם נכדותיהן, עדיין לא סופר. כך, נשים אלו כאילו לא קיימות ובודאי שאינן חשובות כקבוצה מובחנת. הן ניטמעות כחלק מציבורים שונים – בקרב החרדיות או המסורתיות, בקרב בנות העיירות והשכונות, בקרב המשכילות החילוניות, ולא נודע כי באו אל קירבן.
לא כך הדבר כאשר מגיעים לסטיראוטיפים, למיתוסים, לגרוטסקה ולפולקלור. שם הן קיימות מאוד וממלאות את חיי התרבות הישראלית המדשדשת במאמציה לעצב את דמותן של הנשים המזרחיות. הסטיריאוטיפים של הנשים המזרחיות הם סטיריאטיפים שלא הן יצרו. הן הומצאו ויחסו להן על ידי העין הישראלית המתבוננת. מי לא מכיר את בתו של סלאח שבתי, את מלכת הכביש שגילה אלמגור גילמה, את ציונה של לסלו, את פריחה ולאחרונה גם את פנינה המשוגעת מס’חור, את אחותה רחל ואת אמה.
קולות וסטיראוטיפים אלה הם תמצית נילעגת ותמיד עקרה וסטרילית שהפכה ליסוד מוסד להיווצרותו של מיתוס האשה המזרחית. אשה שטוחה וחד מימדית, דלה המונית ובורה. מיתוס הנושא בחובו עוול קשה לאמא שלי ולי. עוול שלא ניתן כמעט לנפצו מאחר והוא מפרנס יצירות תרבותיות וכלכליות. עוול המתעלם מנסיון חייהן העשיר של נשים כמו אמי אמך דודתי ואחותך. נסיון חיים מגוון ושונה מאוד זה מזה. ניסיון שמנקודת מבטה של הציונות סוכם כפרימיטיבי ערבי זר שיש לנתקו ולחתוך אותו באחת לטובת תהליך ממושך של רה סוציאליזציה משכנזת. תהליך שתבע מחיקה ברוטלית של החוויה היהודית-ערבית-נשית. כחוויה שלא ממין העניין. לעיתים כחוויה מכשילה טמיעה והתמזגות. תהליך זה לא התעניין בנשים עצמן, לא ירד לחקר המשמעות של חייהן או המשמעות של השלכות הניתוק על חייהן.
על רקע חוויות אלו ובעיקבות יבואו של הפמיניזם לישראל התפתחו מגמות חדשות של פמיניזם מזרחי במרכזו עומדת החוויה של האשה המזרחית. התעוררותו של הפמיניזם המזרחי באמצע שנות התישעים, מתוך התבחנות והפרדות מהפמינזם האשכנזי שזיהה עצמו כ” הפמיניזם הישראלי”. קבוצת נשים מזרחיות מודעות הן למקומן כנשים בחברה הישראלית והן למקומן כמזרחיות בחברה אירופוצנטרית וביקשה להוציא מה”ארון” את החוויות היחודיות והנסיון היחודי שלא נשים (אשכנזיות או פלשתיניות) ולא גברים (מזרחים או אשכנזים) יכולים היו לכלול אותו בנראטיב שלהם. נשים – קומץ אמנם, העלו על נס את המיגוון ואת היחוד של חייהן, חיי אימהותיהן וחיי בנותיהן. הן הצביעו על העדר הנראטיב והראו את היסוד המיתולוגי הנילעג על פיו ניתפשות המזרחיות. מנקודה זו שהיתה פריצת דרך חלוצית בפמיניזם הישראלי החל המסע הארוך ארוך שעוד על נשים ישראליות ללכת על מנת ליצור את המרחב שלהן בתוך הסיפור של החברה הישראלית.הטרנד הנוכחי מעלה הרהורים באשר לאפשרות שמזרחיות יצליחו ליצור את המרחב שלהן. זהו טרנד אפנתי שמזהים אותו עם רבתרבותיות. חילוצן של המזרחיות מן הבלתי ניראות, מן האילמות, מהדהלגיטימציה הפוליטית של היותן פלח משמעותי יחודי וחשוב בחברה הישראלית מצריך הרבה יותר מאשר אפנה חולפת.תערוכה זו באה לענות במשהו על נסיון החיים, החוויה, היחוד, העומק של הנשים המזרחיות. לא כולן, כמה מהן.