יהודית שפירא

יהודית שפירא
בציורים אלה נעשה שימוש בצורות הנדסיות לא-סימטריות כדי להשתחרר מהמגבלות,
שהפורמט המלבני הקונבנציונלי מטיל על הציור.
עבודות אלו נועדו להיות פסלים. הקיר עצמו הוא חלק מהקומפוזיציה (כשם שהמושג ‘חלל שלילי’ הוא חלק מקליטת הפיסול התלת-ממדי והערכתו). לכן, הצבת העבודה על הקיר מכוננת התייחסות, או הקשר, החשובים לצפייה בעבודה.
ההצבה לא נכפתה בקשיחות על העבודות. בתצוגה זו יש לכל עבודה נקודת-מבט מועדפת לצפייה בה, אבל יש מקום לתצוגות חלופיות. המושג של הקשר דינאמי, או קינטי, הוא חלק ממערכת-היחסים החללית של העבודה עם הקיר הסובב אותה.
בדרך כלל אפשר לראות מלכתחילה את הטווח האפשרי של הקומפוזיציות העיקריות, אשר ניתן ליצור אותן על כל מישטח-ציור, אך לפעמים אפשר לעקוף את הצורות הדומיננטיות האלו ואת גבולות המישטח ולעבוד באורח שרירותי על איזור מסויים כדי ליצור טווח רחב יותר של תימוֹת ושל ניואנסים.
הטופוגרפיה ממלאה תפקיד חשוב בעבודות אלו. פני-השטח של כל בד-הציור מכוסים בשכבות-צבע רבות, שונות זו מזו בגוון ובעובי. עבודת-שכבות זו מביאה לבסוף לידי כך, שהבד יקבל מאפיינים של מקום על פני האדמה. וכמו לאחר גילוי של אתרים רבים על כדור-הארץ, עולה השאלה: לבנות, או לחפור? להתרומם לגובה, או לרדת אל מתחת לפני-השטח? שתי האפשרויות נתונות, אך על-פי רוב, החפירה מתבקשת יותר. מתקיים דחף ארכאולוגי. אבל הדברים אינם אמורים בחפירה לחשיפת תעלומות של תרבות עתיקה, אלא לגילוי גוני-צבע נסתרים, מירקמים וצורות, המונחים מתחת לפני-השטח.
יש איכות מיסטית בתהליך זה. הוא מכונן מקום אינטימי, מקום-מפגש בין האמנות לאמן.