תערוכת קבע

הבניין בו שוכן כיום בית האמנים, ביתם של אמני ירושלים, נבנה ב1890- על-ידי הטורקים. לימים נרכש על-ידי הקרן הקיימת לישראל יחד עם הבניין הסמוך לו עבור בית הספר לאמנות בצלאל שקבע בו את משכנו בשנת 1908. מוסד ההוראה פעל בבניין הסמוך, בעוד שבית זה שימש כבית הנכות הלאומי.

בנוסף לאמנות יהודית וממצאי ארכיאולוגיה מקומית, בית הנכות הלאומי החזיק אוסף מן החי והצומח הארצישראלים, ששימשו כהשראה לעיצוב חפצי אמנות. בית הנכות הלאומי פעל בבניין זה מאז 1925. ב-1965 הועבר האוסף למוזיאון ישראל החדש, והבניין הפך לביתם של אמני ירושלים.

מייסד בצלאל, בוריס שץ (1932-1866) – פרופסור לפיסול יליד ליטא – הציע לקרוא לבית הספר על שם בצלאל בן-אורי, “חכם-החרשים העברי הראשון, שבנה לנו לפנים מקדש במדבר”. שץ שילב לימודי ציור, פיסול ואמנויות אחרות, עם הוראת מלאכות עממיות כגון אריגת שטיחים, צורפות, גילוף עץ וריקוע נחושת. היצירות נמכרו ברחבי העולם ופרנסו משפחות רבות בירושלים.

שותפיו של שץ בהקמת המוסד (ביניהם אפרים משה ליליאן), פעלו לכינונה של שפה צורנית עברית חדשה תוך ניכוס השפעות מגוונות: אמנות אירופית ואמנות שימושית; השפעות אסלאמיות ומוטיבים יהודיים; רכיבים דקורטיביים ודימויים אוטופיים. טיפוגרפיה היתה לתו ההיכר של הסגנון הבצלאלי: האותיות העבריות שילבו אותיות ערביות עם סגנון גרמני מסולסל (יוגנדשטיל).

בצלאל הישן לא החזיק מעמד זמן רב. מסיבות כלכליות ואמנותיות הוא נסגר ונפתח פעמים מספר עד לסגירתו הסופית ב-1929. מבחינה כלכלית, בית הספר התקשה למצוא מימון בשל השפל הכלכלי הגדול. בנוסף, השפעתם של זרמי אמנות מודרניסטית, ששץ התנגד להם בחריפות, הביאה לנדידת המרכז התרבותי מירושלים לתל-אביב הרעננה שמצדה דחתה את הרומנטיקה התנ”כית-ציונית של המוסד האוריינטליסטי, ודגלה בקלסיציזם ובאקלקטיות סגנונית.

ב1935- נפתח “בצלאל החדש” ע”י אמנים מודרניסטים עולי גרמניה, ובשנות ה-60 הוענק לו שמו הנוכחי: “האקדמיה בצלאל”.