תערוכת קבע

הבניין בו שוכן כיום בית האמנים, ביתם של אמני ירושלים, נבנה ב-1890 על-ידי הטורקים. לימים נרכש על-ידי הקרן הקיימת לישראל יחד עם הבניין הסמוך לו עבור בית הספר לאמנות בצלאל שקבע בו את משכנו בשנת 1908. מוסד ההוראה פעל בבניין הסמוך, בעוד שבית זה שימש כבית הנכות הלאומי.

בנוסף לאמנות יהודית וממצאי ארכיאולוגיה מקומית, בית הנכות הלאומי החזיק אוסף מן החי והצומח הארצישראלים, ששימשו כהשראה לעיצוב חפצי אמנות. בית הנכות הלאומי פעל בבניין זה מאז 1925. ב-1965 הועבר האוסף למוזיאון ישראל החדש, והבניין הפך לביתם של אמני ירושלים.

מייסד בצלאל, בוריס שץ (1932-1866) – פרופסור לפיסול יליד ליטא – הציע לקרוא לבית הספר על שם בצלאל בן-אורי, “חכם-החרשים העברי הראשון, שבנה לנו לפנים מקדש במדבר”. שץ שילב לימודי ציור, פיסול ואמנויות אחרות, עם הוראת מלאכות עממיות כגון אריגת שטיחים, צורפות, גילוף עץ וריקוע נחושת. היצירות נמכרו ברחבי העולם ופרנסו משפחות רבות בירושלים.

שותפיו של שץ בהקמת המוסד (ביניהם אפרים משה ליליאן), פעלו לכינונה של שפה צורנית עברית חדשה תוך ניכוס השפעות מגוונות: אמנות אירופית ואמנות שימושית; השפעות אסלאמיות ומוטיבים יהודיים; רכיבים דקורטיביים ודימויים אוטופיים. טיפוגרפיה היתה לתו ההיכר של הסגנון הבצלאלי: האותיות העבריות שילבו אותיות ערביות עם סגנון גרמני מסולסל (יוגנדשטיל).

בצלאל הישן לא החזיק מעמד זמן רב. מסיבות כלכליות ואמנותיות הוא נסגר ונפתח פעמים מספר עד לסגירתו הסופית ב-1929. מבחינה כלכלית, בית הספר התקשה למצוא מימון בשל השפל הכלכלי הגדול. בנוסף, השפעתם של זרמי אמנות מודרניסטית, ששץ התנגד להם בחריפות, הביאה לנדידת המרכז התרבותי מירושלים לתל-אביב הרעננה שמצדה דחתה את הרומנטיקה התנ”כית-ציונית של המוסד האוריינטליסטי, ודגלה בקלסיציזם ובאקלקטיות סגנונית.

ב1935- נפתח “בצלאל החדש” ע”י אמנים מודרניסטים עולי גרמניה, ובשנות ה-60 הוענק לו שמו הנוכחי: “האקדמיה בצלאל”.

מאמצע שנות ה-60 של המאה ה-20 מנהלת אגודת הציירים והפסלים של ירושלים את תוכן התערוכות בבית האמנים משכנה. תחת ניהולה הפך בית האמנים לגלריה הציבורית מהמובילות בישראל המציגה תערוכות מתחלפות, רובן יזומות מלוות מחקר אוצרותי והוצאה לאור של קטלוגים. תוכנית התערוכות השנתית עוסקת גם בשאלות חברתיות הנמצאות במוקד השיח האמנותי ישראלי; היא כוללת סדרה לאמנים צעירים בולטים המציגים לראשונה את עבודתם כמו גם רטרוספקטיבות לאמנים ותיקים; תערוכות נושא מקיפות ותערוכות משותפות לאמנים ישראליים ובינלאומיים. משכנו של בית האמנים הוא במבנה ההסטורי של "בית הנכות הלאומי " מתקופת "בצלאל" (1908).

קומת המסד מעניקה אפשרות לכל מבקר  ללמוד על ההסטוריה של הבית ומכאן ההסטוריה של האמנות בא"י מראשיתה, הדהוד החזון בקומת המסד על רקע התערוכות העכשוויות היא מפתח חשוב לדיון באמנות הישראלית.

הפריטים המוצגים בתערוכת הקבע

 פריטים המוצבים מחוץ לבניין:

זאב רבן, קין והבל, 1929 בקירוב, תבליט אבן

"ויהי הבל רועה צאן וקין היה עובד אדמה" (בראשית ד, ב).

(חלק מגרם המדרגות בכניסה לבניין בצלאל הישן, כיום בית האמנים)

  זאב רבן,  אדם וחוה, 1929 בקירוב, תבליט אבן

"ותיקח מפריו ותאכל ותתן גם לאישה" (בראשית ג, ו).

(חלק מגרם המדרגות בכניסה לבניין בצלאל הישן, כיום בית האמנים)

זאב רבן, מנורת שבעת הקנים, רפליקה משנות ה-80 (המקור מ-1913 באחסון), עץ ונחושת

(ניצבת על גג בניין בצלאל הישן, כיום בית האמנים)

 זאב רבן וזאב בן-צבי, הגירוש מגן העדן, 1929 בקירוב, תבליט אבן לא גמור

"ויגרש את האדם וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת לשמור את

דרך עץ החיים" (בראשית ג, כד).

(תלוי על הקיר לצד גרם המדרגות למדרגות הקומה העליונה)

 פנים הבית:

 זאב רבן (בביצוע חביב ששון), זוג דלתות לבית הספר בצלאל, 1922, פליז רקוע וחקוק מודבק על עץ, 105×220 ס"מ

הדלתות, שהוכנו לזכר ליל הט"ז בסיון תרפ"ב, עיטרו את הכניסה לבניין בצלאל הישן, כיום בית האמנים, עד 1982

  בוריס שץ וארנולד לחובסקי בקדמת בית הספר בצלאל, 1909, תצלום שחור-לבן / המסגרת: זאב רבן (בביצוע חביב ששון), 1928 בקירוב, ריקוע נחושת מודבק על עץ (התצלום המקורי לקוח מסדרת גלויות שנעשו למכירה. הגלויה הוגדלה ב- 1982 לתערוכת בצלאל במוזיאון ישראל, ירושלים, והוצגה במסגרת הנחושת)

"רחל מבכה על בניה מיאנה להינחם על בניה כי איננו. כה אמר ה' מנעי קול מבכי ועיניך מדמעה כי יש

שכר לפעולתך נאום ה' ושבו מארץ אויב. ויש תקווה לאחריתך נאום ה' ושבו בנים לגבולם" (ירמיה ל"א).